אחרי הלידה הראשונה שלי, לצד רגשות שמחה אדירים, הייתי (כמו שבטח רבים יזדהו) גם מאוד מבולבלת ומפוחדת. כמי שתמיד רגילה להיות בשליטה, הייתי אפילו מתוסכלת ולא הבנתי איך עכשיו מתפעלים את היצור החדש והקטן הזה? ואיך ממשיכים את החיים כפי שהיו עד כה? המון סימני שאלה, המון חוסר ודאות ובעיקר שוק אחד מוחלט. תוך כשבוע מחזרתנו הביתה מבית החולים, הגיע חג פורים. אז באמת הבנתי שמשהו לא בסדר איתי. אני זוכרת שישבתי על הספה בסלון ובכיתי בלי סוף. למה? לא בדיוק יודעת. הורמונים כולם סביבי חזרו ואמרו, ״את לא עצמך״ (ספרו לי על זה). אני זוכרת שרציתי להתחפש כמו כולם ולהיות באיזו מסיבה חגיגית, אבל במקום זה, הייתי שרועה על הספה, עייפה מתוסכלת רעבה ומותשת. לא זוכרת מי אני בכלל, בעודי בתוך הפיג׳מה שלי מזה יומיים או אולי שלושה (כבר לא זוכרת) אותה פיג׳מה מסריחה שהייתה גם ככה מלאה בכתמי חלב מהנקה (וכן גם מפליטות), השיער שלי ״אסוף״ במה שאנחנו הנשים קוראות לו ״גולגול״ (שזו כנראה הצורה הכי מרושלת שיש לאסוף את השיער) ומי יודע בכלל מתי חפפתי אותו (שבוע?!), רעבה אבל חסרת כוח לגשת למטבח, העיניים שלי כבויות ואני לא מבינה למה אני כל הזמן עצובה. בקיצור, תחילתה של הזנחה פושעת. הרגשתי שמכאן הדרך להידרדר פשוטה מאוד (ודיכאון אחרי לידה כמעט דפק אצלי בדלת). כמאמנת לאורח חיים בריא, היו ברשותי כלים לטפל בעצמי, אבל לא היו לי הכוחות להתחיל. הכל היה נראה לי תהומי, כאילו שכל מה שאני רוצה לעשות הוא להיכנס עם הפיג׳מה המלוכלכת שלי לתוך המיטה, ולהיעלם אל מתחת לשמיכה, אבל אני לא יכולה כי ברגע שאניח את הראש על הכרית ישמע בכי מעומעם מהיצור החדש שזקוק לי כל כך. זכרתי משפט אחד שמלווה אותי המון בחיי האישיים וגם בייעוץ ללקוחותיי: Fake it until you make it.
הבנתי שזה כל מה שהייתי צריכה לעשות!
באותו הרגע מצאתי שבריר של כוח מלי-אור הקודמת, והחלטתי שאני מכינה רשימה. רשימה של דברים שאני הולכת לעשות בכל יום על מנת להרגיש טוב יותר, לטפל בעצמי ובכך להיות אמא טובה יותר ולטפל כמו שצריך ביצור החדש.
הרשימה הייתה ממש מגוחכת לכל אחד אחר אם היה קורא אותה, אבל עבורי היא הייתה גלגל הצלה. למה מגוחכת אתם שואלים? כי הדבר הראשון שהיה כתוב בה היה: לקום ולצחצח שיניים (נשמע טריוויאלי לא?! עבורי באותו הזמן לא בהכרח). כשהרכבתי את הרשימה, לא ידעתי בהתחלה מה לרשום בה, אז פשוט התחלתי לרשום את סדר היום שהייתי רגילה לעשות כל חיי לפני הלידה, בצורה שכלתנית ומונוטונית לחלוטין, כך מספר שתיים ברשימה היה: להתקלח, לאחריו להתאפר ואז לסדר את השיער, לאכול ארוחת בוקר, לצאת החוצה ולנשום אויר. הייתי ממש מסמנת וי על כל אחד וממשיכה לבא בתור. וכך הוספתי את מספר 7 שהיה להגיד משהו נחמד למישהו אחר (זה היה סעיף ממש הכרחי, כי הרגשתי מרירה במרבית הזמן וזה עזר לי לחשוב קצת יותר חיובי). ואז הגיע סעיף 8 שהיה כנראה החשוב מכולם: להגיד לעצמי משהו נחמד על עצמי. כאן באמת נכנס המשפט הגורלי לתוקף (Fake it until you make it). בפעמים הראשונות לא מצאתי מה להגיד, אחר כך כשכבר כן מצאתי מה להגיד, לא האמנתי לעצמי כל כך אבל המשכתי בכל זאת כל יום לנסות שוב, ועם הזמן זה כבר נאמר בחיוך ובאהבה עצמית. אבל זה לקח זמן. תוך בערך שבועיים, כבר לא השתמשתי ברשימה כלל. הרגשתי שאני חוזרת לעצמי בכל הכוח ואפילו חזרתי להתאמן בחדר הכושר. ביקשתי עזרה כשהייתי צריכה ממי שסבב אותי (אפילו אם זה לבקש 5 דקות להיכנס להתקלח בנחת או לסיים לאכול ארוחה בשלמותה) ולא הרגשתי יותר שאני קורסת לתוך תהום עמוקה. להפך, היצור החדש והקטן התחיל להיראות ממש מקסים בעיניי ושבה את ליבי ונשמתי תוך זמן מאוד קצר. למה אני מספרת את כל זה? כי זה כלי מדהים לעזרה ולהתנהלות בכל פעם שאנחנו מרגישים שאנחנו יורדים מהמסלול ומאבדים את עצמנו, את הכוחות שלנו ואת המוטיבציה. סיפרתי על כל זה ללקוחה טובה שלי לפני מספר ימים, כשהיא איבדה קצת את הדרך והרגישה שהיא מתחילה לחזור לכל ההרגלים הקודמים שלה ביחס לאוכל ולבריאות. התחלנו להכין את הרשימה שלה (שביקשתי את רשותה לשתף) ונראת כך:
נהלי חזרה לשגרת תזונה
- 2 כוסות מים בכל ארוחה
- ירק בכל ארוחה
- מנה מותרת אחת בשבוע
- בחירה מראש בתפריט שישי (עם ליאור)
- פוסט שבועי בפייסבוק
- להקפיד על ארוחת בוקר
- שייק מ-2 פירות וירק אחד = ארוחה
- להקפיד על ארוחות ביניים
- לנהל רישום של כמות המים ומה נכנס לי פה
- להזכיר לעצמי כל בוקר שאם הצלחתי בעבר סימן שאני יכולה
- להקפיד להגיע לליאור לשקילות
- לפני בתי קפה להתייעץ עם ליאור
בצורה פשוטה ושכלתנתית התחלנו לרשום את כל אותם הדברים ש״עבדו״ עבורה בעבר והיו לה לעוגן בתהליך שהצליח כל כך יפה עד כה. היא המשיכה את הרשימה בבית לבדה והוסיפה עוד ועוד דברים שנזכרה בהם. כל אותם דברים שהיו יסודות בדרך שלה להצלחה. כשהיא שלחה לי את הרשימה הסופית, ידעתי שהיא עלתה מחדש על הסוס, ואכן מאז אני מקבלת ממנה תמונות מעוררות השראה של שתיית מים, סלטים בכל ארוחה, התייעצות לפני ארוחות מחוץ לבית ועוד. אני יודעת שלפעמים זה נראה כאילו התהליך קשה מדיי ולא יודעים מאיפה להתחיל והאמת היא שאין קסם או שיטה שעובדת לכולם, אבל המקום הטוב ביותר להתחיל הוא מההתחלה.
זהו את מה שאתם רוצים להשיג. תפרקו את זה ליעדים קטנים. נהלו רשימה של מה צריך לקרות באופן ריאלי על מנת שתשיגו את היעד הזה (משימות יומיומיות וקטנות).
תתחילו לנוע בכיוון הרצוי, בתחילה בצורה טכנית (Fake it), עד שזה יהפוך לשגרתי ואפילו אינטואיטיבי (Until you make it).
היום אני כבר יודעת שהמשמעות של החלק השני של המשפט הוא לא בהכרח ״Make it״ מלשון ״להצליח״ אלא ״Make it״ מלשון – ״לעשות את זה״ – אפילו אם רק לנסות לעמוד ביעדים הקטנים שהצבנו לעצמנו כדי להשיג את המטרה הגדולה זה שווה המון, וככל שנתמיד הקושי יתגמד והדרך תהיה פשוטה וברורה.
אז שיהיה המון בהצלחה, לא משנה מהי הדרך שלכם. שבת שלום והמון אהבה.
